עברו כמה שעות מהרגע שבו יצאתי מהבקו"ם ועד שתחושת החופש התחלפה בדיכאון. בתוך כמה ימים מהשחרור התחלתי להסתובב כשענן של מועקה הולך אחרי לכל מקום. פתאום שכחתי שהחיים שלי טובים ושאני אמור להיות מאושר. זו לא הייתה בעיה, עד שהמרה השחורה התחילה לטפטף ממני החוצה כמו זיעה, ובדומה לזיעה, מי שסבלו מזה במיוחד היו הקרובים אלי ביותר – המשפחה. בתוך כמה שבועות ובלי סיבה נראית לעין, הפכתי לבלתי נסבל עד כדי שאבא שלי הושיב אותי לשיחה. "מה הסיפור? מה עובר עליך?" הוא שאל. בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון, והוא אמר לי שהוא לא זוכר איך אני נראה כשאני מחייך. "אם יש משהו שאנחנו יכולים לעזור בו רק תגיד", הוא הציע, ואני לא רציתי עזרה, רציתי רק למצוא הסברים להתנהגות שלי. סרקתי את המחשבות ואת ההיסטוריה, מחפש להבין למה ומתי הפסקתי לשמוח, אבל לא מצאתי הסבר, אז שתקתי ונאטמתי כמו איזו מכונת משקאות אחרי שבלעה את הכסף.
למזלי, אבא שלי מהנדס, והוא יודע שלפעמים צריך עוד איזה שקשוק קטן בשביל להפיל את הבקבוק התקוע. "אם יש בעיה, בוא נחשוב ביחד איך פותרים אותה. אבל אם הכל בסדר, אולי כדאי שתפסיק להתנגד לחיים". נשארתי לשבת ככה אטום ומסוגר עוד כמה דקות, ואז, לראשונה מזה כמה שבועות, הפעלתי, מסוקרן, את השרירים האלו שמצמצמים את העיניים ומושכים את השפתיים למעלה. בהתחלה, בהיסוס של מי שזה עתה למד מלאכה חדשה, אבל צ'יקצ'ק נבנה מומנטום שבסופו נפרש על פני חיוך, והרגשתי שהנה, יצאתי מזה. כל מה שדרוש היה החלטה לקחת אחריות על הרגשות שלי, ומישהו שיגיד לי לקבל אותה. הטריק הזה עדיין עובד, כל פעם מחדש.
~ אם יש לכם תמונה, סיפור או פתגם שיכולים להעשיר את חייהם של גברים אחרים, שלחו אותם אלי ~
~"יא איבני" הוא חלק מהבלוג "ביצים" וכל התכנים בו מבוססים על ניסיונם ותרומתם של הקוראים ~
יא איבני: בלוג על-זמני להעברת ידע גברי 